<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן י"ז</h1>
<h2>דף טו.</h2>
האבל חייב להתעטף ראשו כל ז' יומם ולילה אבל הרבה יש שאין מחזיקין בדבר לפי שאומות העולם מלעיגין עליהם וגם בני הבית מתלוצצין ומתוך כך בא לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות ועל זה אמרו ז"ל שלא יניח תינוק בחיקו שמביאין לידי שחוק וימצא מתגנה על הבריות. וכשמעטף ראשו עוטה מעט מן הסודר על פיו שנאמר ועל שפם יעטה. ובספר המנהגות פי' דעטיפת הראש הוא פריעת הראש פי' שצריך להסיר כל דבר שמהדר הראש והזקן ועל כן נהגו הנשים להסיר מצנפתן מעל ראשיהן על בעליהן. ועל שאר קרוביהן מוציאות שער ראשון מתחת קלתותיהן ע"כ.
האבל חייב לכפות מטתו וה"מ בשעת שינה ובשעת אכילה שמיסב על גבי מטות כפויות אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע וכן המנחמין שנאמר וישבו אתו לארץ. וטעמא מאי דתני בר קפרה דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטותיהן עליה. ולא מטתו בלבד אלא כל המטות שיש לו ואפילו של אכסניין ואפילו עשר מטות בעשר בתים ובעשר עיירות כופה את כולן ואפילו י' אחין ומת אחד מהן כולן כופין את מטותיהן. והר"י מקורביל ז"ל כתב שאינו כופה מטתו בפני האומות שלא יאמרו מעשה כשוף הוא עושה.
<h2>דף כא:</h2>
האבל כל ג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. ומי שנתן לו שלום [אסור להחזיר לו אבל מודיעו שהוא אבל. משלשה עד שבעה מי שנותן לו שלום מחזיר לו ואין צריך להודיעו. ומשבעה ועד שלשים שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שלשים יום. ועל אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד י"ב חדש. ואם בשאלת שלום נאסר ק"ו שאסור להרבות בדברים. וכתב ה"ר יום טוב ז"ל ועכשו נהגו העולם קולא בדברים הללו.
ומי שמת לו מת קרוב והוא במקום אחר ולא ידע עד שבא. אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות שאיפשר שיבא ביום אחד אפילו בא ביום שביעי אם מצא מנחמין אצל גדול הבית עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום ואם רצה נוהג באבלו כל היום או יספיק לו במקצת היום עמהן. ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו שבעה ושלשים יום מיום שבא. וכן אם היה זה שבא גדול הבית פי' דסמיך ביתא עלויה או שהיה גדול הבית במקום אחר מונה לעצמו זה שבא שבעה ושלשים מיום שבא. וי"א שאם בא בתוך ג' ימים שמונה עמהם שבעה ושלשים.
<h2>דף כב:</h2>
האבל לא יכנס בבית שמחה כגון בית משתאות וכיוצא בהן. ובשמחת מרעות שאינו חייב לפרעה אסור ליכנס בה עד שלשים יום ואם חייב לפרעה מותר ליכנס בה מיד לאחר שבעה. ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס בה עד י"ב חדש. אבל לאירוסין ולנשואין שלו מותר לאחר שלשים ועושה סעודה כדרכו כך כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה. והר"י מקורביל ז"ל כתב ודוקא לאכול לא יכנס אבל כניסה גרידא מותר בשאר מתים תוך ל' יום אבל אסור לאכול שם [ובאביו ואמו] תוך י"ב חדש רק בסעודת ברית מילה וחופה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך ואין אבלות במקום שמחה וכן נמי פסק הר"ם ב"ן ז"ל והא דאמרינן בירושלמי דבסעודת מצוה מותר ר"ל סעודה שאין בה שמחה כגון עבור החדש וכן נמי מחמיר הר"ף ז"ל וז"ל וגם אני מחמיר ואוסר מפני רבותי. וגם אני מחמיר לאכול עם המשמשים אם אינן אוכלין בבית אחרת במקום שאין מברכין שהשמחה במעונו עכ"ל. ומי שמת לו מת ולא נודע לו ונודע לבני עירו מותרין היודעים לזמנו לסעודת מצוה שהרי אבלות מן התורה אינו חל עד שעת אנינות לב שהרי שבעה ושלשים אינו מונה אלא משעה ששמע.
<h2>דף כז.</h2>
מטה המיוחדת לכלים או למעות אינו צריך לכפותה וכן הדרגש אבל מתיר (קדפטין) [קרביטיו] והוא נופל מאליו. פי' דרגש מטה של עור ורצועות תלויות בשפת העור וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתיר אותן הוא נופל מאיליו. מטה שנקליטיה יוצאין [ממנה] שהרי אי אפשר לכפותה זוקפין אותה ודיו. פי' נקליטים שני בדים מונחים באמצע המטה אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה וקנה נתון עליו והבגד נתון עליו ונופל מכאן ומכאן. ויושב על מטה כפויה או על גבי קרקע ולא על כסא ולא על ארון.
